בישראל אין הסדר אחד לחלוקת רכוש לכל הזוגות: מי שנישא משנת 1974 ואילך יחול על רכושו הסדר איזון המשאבים הכלול בחוק יחסי ממון ועל כך עמדנו במאמר נפרד. לעומת זאת מי שנישא לפני 1974 או שהחליט כלל לא להינשא רכושו יחולק עפ"י חזקת השיתוף.
חזקת השיתוף היא יצירה של ביהמ"ש העליון בשורה ארוכה של פסקי דין משנות החמישים ועד ימינו. החזקה אומרת כי מי שחיי עם בן זוגו חזקה עליו שהוא מתכוון לשתף אותו ברכושו. לכן אם לאחד מבני הזוג יש דירה שרשומה רק על שמו חזקה עליו שהתכוון שהדירה תהא שייכת גם לבן זוגו ולכן יורה ביהמ"ש לרשום את הדירה גם על שמו של בני הזוג. מי שרוצה לטעון כי כלל לא התכוון לחלק את רכושו עם בן זוגו יצטרך להביא הוכחות לטענתו. לעומתו בן הזוג רק יצטרך להראות חיים משותפים.
כמו בהליך איזון המשאבים בד"כ יחליט ביהמ"ש כי רק נכסים שנרכשו במהלך החיים המשותפים יוכרזו כמשותפים לשני בני הזוג. כמו כן גם כאן בדרך כלל לא יכריז ביהמ"ש כי נכס שהתקבל במתנה או בירושה הוא משותף.
מה אם כן השוני בין שני ההליכים? הליך איזון המשאבים הוא אובליגטורי בעוד חזקת השיתוף היא קניינית. מעבר למילים הגדולות ההבדל לאדם הפשוט הוא זה: מי שבידו פסק דין המכריז כי על פי חזקת השיתוף מחצית דירתו של בן זוגו שייכת לו יכול ללכת עם פסק הדין לטאבו לרשום את מחצית הדירה על שמו. לעומת זאת אם פסק הדין אומר כי עפ"י הליך איזון המשאבים על בן הזוג לשלם לו את שווי מחצית הדירה לא ניתן לרשום את מחצית הדירה על שמו אלא רק לקבל את ערכה בכסף.
מדועההבדל ה זה חשוב? אם למשל לבן הזוג יש נושים הרי שבן הזוג שקיבל פסק דין מכוח הסדר איזון המשאבים יצטרך להתחלק עם הנושים האחרים. לעומת זאת בן זוג שקיבל פסק דין מכוח חזקת השיתוף לא יצטרך להתחלק עם שאר הנושים והם לא יוכלו לעקל את חלקו בדירת בן זוגו.
כאמור חזקת השיתוף חלה גם על מי שכלל לא נישאו. לכן אם אינכם רוצים שבן זוגכם יהיה שותף לרכושכם מומלץ לערוך הסכם בדומה להסכם ממון ולאשרו בביהמ"ש.
